מוחמד אוסמה מוחמד חאג` יחיא (קטין ביום ואח' נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון

החלטה

1.מונחת לפניי בקשה לפטור מאגרה על פי הקבוע בתקנה 14 לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן – "תקנות האגרות").

העובדות הצריכות לעניין

2.בבית משפט זה התבררה תובענה לפיצויים בגין נזקי גוף. לטענת המבקשים, נפגע המבקש 3, יליד 1988, תושב טול כרם, בראשו, מקליע שנורה ברשלנות, ממטווח אימונים, או לחלופין, מעמדת תצפית (פילבוקס), של גורמי הצבא, שנמצאו במרחק מאות מטרים מביתם של המבקשים. בפסק דין מנומק ומבוסס, מיום 2.5.2011, דחה בית המשפט את התביעה וחייב את המבקשים בתשלום הוצאות ההליך בסך 10,000 ₪, אשר שולמו מכספי ערובה שהפקידו המבקשים להבטחת ההוצאות שנפסקו.

3. עם הבאת ההליך לבית המשפט, שעניינו כאמור תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף, שילמו המבקשים סכום של 1,004 ₪ בהתאם לקבוע בתקנה 5(ב)(1) לתקנות האגרות. לאחר מתן פסק הדין, נשלחה למבקשים, באמצעות בא-כוחם, דרישה לתשלום יתרת האגרה בצירוף שובר תשלום בסך 40,168 ₪.

4.המבקשים פנו ב"בקשה דחופה לפטור מתשלום אגרה דחויה". על פי הנטען,  אין ביכולתם של המבקשים לשלם את האגרה בכל "צורה ואופן", שכן המבקש 2 חולה סכרת המשתכר כ – 5,000 ₪ מעבודתו בחנות בבעלות אביו ונדרש לכלכל את משפחתו המונה 9 נפשות. בנוסף, המבקשת 1, הינה עקרת בית ואינה עובדת כלל. המבקש 3, בנם של המבקשים 2-1, נותר, בשל פגיעת הירי, נכה בשיעור של 100%, לצמיתות ומשכך, אין ביכולתו לעבוד ונזקק לטיפולים רבים. המבקשים הדגישו, כי לצורך ביסוס והוכחת התביעה נשאו בהוצאות ניהול ההליכים, לרבות בעניין חו"ד רפואיות וחו"ד בליסטית, הזמנת תצלומי אוויר וחו"ד מומחה לבדיקת מסמכים, נוסף על הערובה שנקבעה בסך 10,000 ₪ להבטחת הוצאות המשיבים. עלויות אלו הגיעו כדי סך של 43,000 ₪. המבקשים הוסיפו, כי עובר למתן פסק הדין, לא חויבו בתשלום יתרת האגרה אלא בהוצאות המשפט בסך 10,000 ₪ בלבד, מתוך הכרה ב"קושי האמיתי" בו נתקל בית המשפט לנוכח התוצאה הסופית של ההליך. בשל כל האמור לעיל, ביקשו להכיר ב"נסיבות המיוחדות, ההומאניות והטראגיות של התיק" ולפטור אותם מתשלום יתרת האגרה.

5.המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם, האגרה צריכה להשתלם מייד לאחר מתן פסק הדין, בין אם נשלחה בקשה לתשלום ובין אם לאו ואין מקום לקבל את הבקשה כשנה לאחר מתן פסק הדין, לאחר שחלף המועד. לגופו של עניין, בחינת הבקשה מעלה, כי זו אינה עומדת בתנאים שנקבעו בתקנות האגרות ובפסיקה, שכן עיון בבקשה ובתצהיר שצורף לתמיכה מעלה, כי המבקשים לא פירטו את מצבם הכלכלי כנדרש, לא הוכיחו כי אין ביכולתם לשלם את יתרת האגרה, לא פירטו האם ברשותם נכסים, חסכונות או פקדונות וצורפו מסמכים שאינן רלוונטיים. כמו כן, לא פרטו כיצד שולם שכ"ט בא-כוחם והאם ניסו לגייס כספים ממקורות אחרים. בנסיבות אלו, ביקשו לדחות את הבקשה.

6.בתשובתם חוזרים המבקשים ומדגישים, כי אין ביכולתם לשלם את האגרה. אין בבעלותם נכסים, חסכונות, פקדונות או רכבים. כמו כן, הדגישו, כי לא איחרו את המועד להגשת הבקשה, שכן הדרישה הומצאה למשרד בא-כוחם ביום 20.5.2012.

דיון והכרעה

7.בטרם נדרש לבקשת הפטור לגופה, יש להסיר מעל שולחן הדיונים טענה מקדמית של המשיבים, שהובאה בהרחבה, לפיה הבקשה הוגשה באיחור שעולה לכדי חוסר תום לב.

תקנה 5(א) לתקנות האגרות קובעת, כי בתביעה לפיצויים בשל נזקי גוף, שהוגשה בבית המשפט המחוזי, ישולם הסכום הנקוב בפרט 9 לתוספת ובענייננו, 41,203 ₪. יחד עם זאת, תקנה 5(ב)(1) קובעת, כי האגרה כאמור תשולם בחלקים. עם הבאת ההליך לבית המשפט ישולם הסכום הנקוב בפרט 35 לתוספת ובסך של 1,169 ₪ (סכומי האגרה נכונים ליום 12.1.2012 – קובץ תקנות תשע"ב מספר 7077 עמ' 615). תקנה 5(ב)(7) לתקנות האגרות קובעת, כי אם נדחה ההליך או נמחק בפסק דין, ישלם התובע את האגרה החלה לפי תקנה 5(א), בניכוי הסכום ששולם. עד כאן לעניין הכללים הרגילים החלים בתביעה לפיצויים בשל נזקי גוף.

תקנה 14(א) לתקנות האגרות קובעת, כי בעל דין הטוען שאין ביכולתו לשלם אגרה, רשאי להגיש בקשה לפטור מתשלום אגרה. יחד עם זאת, בתביעות לנזקי גוף קובעת תקנה 14(ב), כי: "על אף האמור בתקנת משנה (א), בעל דין החייב בתשלום אגרה בתביעה לפיצויים בשל נזק גוף, רשאי להגיש בקשה לפטור מתשלום אגרה, לא יאוחר מחמישה עשר ימים מהמועד שנקבע לתשלום האגרה לפי תקנה 5...".

בחינת העניין שלפניי מעלה, כי רק ביום 3.5.2012 נשלחה למבקשים הדרישה לתשלום יתרת האגרה (בסך 40,168 ₪, הוא השיעור החל בעניינם) וזו נמסרה ביום 20.5.2012. זאת, אף שחלפה כשנה ממועד מתן פסק הדין. טוענים המשיבים, כי היה על המבקשים לפנות לבית המשפט, מיוזמתם, עם סיום ההליכים ומתן פסק הדין, חלף המתנה לדרישת התשלום ומשלא עשו כן וחלף פרק זמן של למעלה משנה, יש לדחות את בקשתם, מטעם זה בלבד. בטענה זו אין ממש. על פי הכללים הנוהגים בבית המשפט, עם פתיחת הליך, נקבע שיעור האגרה, בהתאם, על ידי גזברות בית המשפט ולאחריה, מונפקת דרישת התשלום לבעל הדין. אינני סבור, כי יש מקום להטיל לפתחו של בעל הדין את החובה לפנות מיוזמתו לבירור שיעור האגרה, טרם קביעתה על ידי הגזברות ומכל מקום, תקנה 5(ב)(7) לתקנות האגרות אינה מורה לבעל הדין לעשות כן. אכן נכון, ברגיל, יש להניח, כי עם תחילתם של הליכים משפטיים ובענייננו, בסמוך לאחר סיומם, תנפיק גזברות בית המשפט את השובר לתשלום האגרה ואולם, כל עוד לא נעשה כן, טרם החל מניין הימים הקבוע בתקנה 14(ב) לתקנות האגרות ונדמה, כי הדברים פשוטים וברורים (שלמה לוין פרוצדורה אזרחית סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט 19-9 (תשס"ג-2003)). במקרה דנן, הדרישה לתשלום האגרה התקבלה אצל המבקשים רק ביום 20.5.2012. משהוגשה הבקשה ביום 29.5.2012, טרם חלפו "חמישה עשר ימים מהמועד שנקבע לתשלום האגרה לפי תקנה 5". משכך, הנני דוחה את טענתם המקדמית של המשיבים, לעניין האיחור בהגשת הבקשה לפטור וקובע, כי זו הוגשה במועד. מכאן, לבקשה לגופה.

8.ביסוד תקנות האגרות מונח איזון בין שתי תכליות נוגדות (בג"צ 6490/04 צביח ואח' נ' מפקד כוחות צה"ל, פ"ד נט(3), 742 (2005)). מחד, התקנות קובעות מנגנון של השתתפות הפרט, המבקש לנהל הליך משפטי בעלות ההליך ובשירות המתקבל ממערכת המשפט, תוך מתן אפשרות לשירות כלל הנדרשים בפועל או בכוח לבתי המשפט. (בשג"צ 5353/03 אהוד קריב נ' שירות התעסוקה, (טרם פורסם); ע"א 9348/00 נחום קרליץ נ' ראש עיריית באר שבע (1.7.2001)). מנגד, מנגנון זה איננו עקרון פיסקאלי בלבד, אלא הוא בא לבסס גם את רצינות ההליך ויסודו, מתוך הנחה כי מי שנדרש לשלם אגרה עבור הליך זה או אחר, ישקול היטב את הצורך בהליך ואת האמור בו לגופו. זאת ועוד, מושכלות יסוד של מערכת המשפט הינם, כי הליכים משפטיים עולים כסף. ניהול ההליך המשפטי מטיל עלויות הן על בעל הדין שפתח בהליך והן על מערכת בתי המשפט, קרי: הקופה הציבורית והצד שכנגד. אגרת המשפט מגלמת סכום שנדרש יוזם ההליך לשלם למדינה, לא כתמחור מלא של ההתדיינות, אלא כשהשתתפות שלו בחלק מן העלות של ההליך המשפט וכנגד השירות המתקבל ממערכת המשפט (ע"א 8974/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(4) 721, 722 (2005); בש"א 4248/08 מקמלאן נ' מקמילן (07.10.2008)). מלבד השתתפות בהוצאות ההליך לתשלום האגרה, ישנם תכליות רבות נוספות, בכלל זה התכליות שעניינן מניעת הליכי סרק, שמירת זכויותיו של בעל הדין שכנגד, קיום מנהל שיפוטי ראוי ועוד (בשג"צ 3320/11 ד"ר צבי אורי מעוז נ' הנהלת בתי המשפט (11.05.2011)). ברי, כי את התכליות החשובות העומדות בבסיס האגרה יש לאזן באופן מידתי אל מול זכותו של הפרט לגישה לערכאות, שהינה זכות יסוד בסיסית בשיטת המשפט הישראלית (ע"א 7333/95 ארפל אלומניום נ' קליל תעשיות, פ"ד נא(3), 577, 629 (1997); רע"א 4014/10 מונדז נ' בירן (21.09.2010, להלן- -עניין מונדז)).

9.אם כן, בקשה לפטור מאגרה על פי הקבוע בתקנה 14 לתקנות האגרות מגלמת איזון בין האינטרסים הנוגדים בסוגיה זו. אכן נכון, "... נקודת האיזון הראויה מחייבת קיומו של מנגנון שבכוחו להבטיח כי מחד, שעריו של בית המשפט לא ינעלו בפניו של בעל דין שאין בידו לשאת בתשלום האגרה. ומאידך, מקום בו אין בחיוב האמור כדי להוות חסם בדרכו של בעל דין לעבר בית המשפט – יינתן משקל לתכליות שביסוד תשלום האגרה" (עניין מונדז לעיל, פיסקה 9 לפסק הדין). לפיכך, פטור מתשלום האגרה יינתן מקום בו שוכנע בית המשפט כי אין ביכולתו של המבקש לשלם את האגרה וסיכוייו של ההליך אותו יזם המבקש, להתקבל. התנאים לפטור – מצב כלכלי קשה וסיכויים טובים להצלחת ההליך – מצטברים ודי שאחד מהם אינו מתקיים כדי להצדיק סירוב לבקשת הפטור (בש"א 1528/06 יוסף ורנר נ' כונס הנכסים הרשמי (17.01.2007)). בעניין זה ראוי להדגיש, כי משמעות הנטל המוטל על המבקש להוכחת קיומן של התנאים הקבועים בתקנות האגרות למתן הפטור, הינו כי על המבקש "... לפרוש בפני בית המשפט תשתית עובדתית מלאה ביותר ועדכנית בדבר מצבו הכלכלי בהתאם לדרישת התקנות" (שם).

10.ודוק, על המבקש פטור מאגרה לתמוך את בקשתו בתיעוד בדבר חוסר יכולתו הכלכלית לשלם את האגרה ואין די באמירות בעלמא. לצורך כך עליו לפרוש תמונה מלאה על מצבו הכלכלי, והתקנות מחייבות אותו ליתן פרטים מלאים ומפורטים על רכושו ועל הכנסתו בששת החדשים האחרונים שקדמו לבקשה (תקנה 14(א) לתקנות האגרות).

11.נוסף על יסוד העדר יכולת כלכלית, על ההליך לגלות עילה. תכליתה של דרישה זו, מלמדת כי התקנות ביקשו למנוע, ככל שניתן, מצב בו אי תשלום האגרה, בשל חוסר יכולת כלכלית, יהווה צינור דרכו יוזרמו לבית המשפט הליכי סרק שאין בהם ממש, תוך בזבוז משאבי הציבור והטרדת צדדים אחרים שלא לצורך. מכאן, הפרשנות הראויה של המונח "מגלה עילה" שבתקנה 14(ג) לתקנות האגרות, עניינה, שעל בית המשפט לבחון אם אין מדובר בהליך שאין לו תכלית, בהיותו נעדר יסוד עובדתי ומשפטי (רע"א 321/07 רבינוב גושן נ' עו"ד יורם אבי-גיא (21.08.2007); בש"א 162/88 עדה ברגר נ' דוד אלדור (14.07.1988); בש"א 332/89 אשר גרוגר נ' נחמיה גוטמן (31.12.1989).

מן הכלל אל הפרט

12.לאחר שבחנתי את הבקשה על נספחיה, עיינתי בתגובה ובתשובה לתגובה, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לקבל את הבקשה באופן חלקי.

13.ראשית, לאחר מתן פסק הדין אינני נדרש לבחון האם כתב התביעה "מגלה עילה", שכן התביעה התבררה, לגופה, הובאו ראיות הצדדים ובית המשפט נדרש לה בפסק דין מפורט ומכאן, כי אין ולא יכול להיות חולק שההליך גילה עילה, הגם שקיומו של יסוד זה נבחן בדיעבד.